צניחת רקטום היא תופעה הבאה לידי ביטוי בהתפשלות של החלחולת (רקטום) דרך פי הטבעת. בעיה זו שכיחה בנשים פי 3-4 משהיא שכיחה בגברים ושיאה בקרב בני שישים עד שבעים.
כמו כן, בעיה זו מתרחשת בקרב תינוקות ופעוטות, אך בגילאים הצעירים מדובר על בעיה הנובעת כתוצאה מגורמים שונים והטיפול בה שונה מאוד בהתאם. נהוג להבחין בין שלושה סוגים של שמט חלחולתי או צניחת רקטום להלן:
- שמט חלחולתי נסתר, הבא לידי ביטוי בצניחה של הסיגמא לחלחולת.
- שמט חלחולתי תת שלם, כלומר צניחה של הרירית בלבד.
- שמט שלם, כלומר צניחה של כל הדופן כששרירי הסוגר חלשים ושרירי האגן רפויים. שמט מלא הוא שמט לאורך של יותר מחמישה סנטימטרים מהדופן.
מה הם הגורמים לצניחת רקטום?
האטיולוגיה של צניחת רקטום קשורה באופן הדוק למספר מצבים מרכזיים להלן:
מה הם התסמינים של צניחת רקטום?
הצניחה של הרקטום נראית כמו גוש הבולט החוצה מפי הטבעת, המלווה בהפרשה קבועה של ריר. הרירית של המעי, שבמקרים מסוימים נמצאת מחוץ לפי הטבעת, עלולה לגרום לגרד ניכר, אי נוחות בפי הטבעת, דלקות בפי הטבעת וכן החולים מדווחים על רטיבות מתמדת בתחתונים. נהוג לסווג את דרגת החומרה הקלינית של הצניחה לארבע דרגות להלן:
- התפשלות שמופיעה אך ורק בזמן היציאה, שניתן בקלות יחסית להחזירה למקומה הטבעי בעזרת האצבע.
- התפשלות המופיעה אך ורק בזמן מאמץ כמו למשל בזמן ריצה או בזמן שיעול.
- התפשלות המופיעה עם כל מאמץ קל.
- התפשלות קבועה ומתמדת הבאה לידי ביטוי בבליטה של הרקטום באופן קבוע דרך פי הטבעת. הסובלים מצורה זו של צניחת רקטום סובלים גם כן מאי שליטה על הסוגרים ומחולשה ניכרת של הסוגר האנאלי.
כיצד מאבחנים צניחת רקטום?
להלן הבדיקות המשמשות לאבחון צניחת רקטום:
- שיקוף רנטגני של תהליך היציאה – בדיקה זו הנקראת באנגלית Defecography מאפשרת להדגים את השלבים השונים של תהליך ההתפשלות במהלך פעולת היציאה.
- בדיקה ידנית של החלחולת – כאשר הנבדק נמצא בעמדת כריעה ומפעיל לחץ לצאייה, הרופא יכול להחדיר בקלות רבה אצבע בין פי הטבעת לבין הרירית השמוטה. במידה ומדובר בטחורים שמוטים, הרופא לא יצליח להחדיר אצבע בקלות ובחופשיות בין הטחורים לבין פי הטבעת.
- אנוסקופיה – בבדיקה זו ניתן לראות רירית בצקתית מגורה, בצקתית ומעובה. במקרים מסוימים ניתן יהיה להדגים גם פוליפים.
- מנומטריה אנורקטלית – בדיקה למדידת הלחצים בחלקו הסופי של המעי הגס.
כיצד מטפלים בצניחת רקטום?
הטיפול בצניחת רקטום הוא ניתוחי, כשבגדול נהוג לסווג את כל סוגי הניתוחים בהתאם לאופן שבו ניגשים לאזור הניתוח, כלומר לניתוחים המבוצעים בגישה פרינלית וניתוחים המבוצעים בגישה בטנית.
ניתוחים המבוצעים בגישה הפרינלית הם למשל ניתוח על שם Thiersch שבו המנתח דוחף את הרירית השמוטה בחזרה למקומה הטבעי בחלחולת ולאחר מכן מעביר סביב פי הטבעת מחוץ לסוגרים חוט מתכת שמטרתו להצר את התעלה האנאלית במטרה לנטרל את האפשרות לחזרת הבעיה.
ניתוח זה עלול להוביל לעצירות קשה או כרונית על רקע היצרות מוגזמת של פי הטבעת ולכן פותח ניתוח דומה שנקרא ניתוח על שם Maingot שבו במקום לעשות שימוש בחוט מתכת, משתמשים ברצועת רשת המותקנת מסביב לפי הטבעת, הממלאת את אותה המטרה בדיוק. ניתוחים רדיקליים יותר המבוצעים בגישה פרינלית הם הניתוח על שם Althemeir והניתוח על שם Rehn-Delorme, ששניהם כוללים כריתה של החלק השמוט של הרקטום.
בדרך כלל במידה והטונוס של הסוגר האנאלי תקין ואין צורך לטפל בו, תינתן עדיפות לניתוח בגישה הבטנית. בניתוחים אלו משנים את המיקום של החלחולת, כלומר מרימים אותה כלפי מעלה ומקבעים אותה לאזורים שונים באגן באמצעים שונים. כך לדוגמה בניתוח על שם Ripstein מושכים את הרקטום לכיוון האגן ומקבעים אותו לסקרום, בניתוח שנקרא More operation מקבעים את הרקטום לדופן הקדמית של חלל הבטן ועוד.
תוצאות משביעות רצון מושגות בחמישים עד שמונים אחוז מהניתוחים בלבד. עם זאת, חלק ניכר מהחולים שסבלו מבעיות שונות בשליטה על הסוגרים לפני הניתוח, ימשיכו לסבול מבעיות בשליטה על הסוגרים גם אחרי הניתוח, אם כי לעתים תורגש הפחתה במידת החומרה של התסמינים.